.png){kind=small}
האם ה- AI הבינה המלאכותית תחליף אותי?
ברגע שהמכונות יוכלו לעשות כל מה שאנחנו יודעים לעשות, מה נשאר מאיתנו? האם ה-AI הופך אותנו למיותרים?
ה-AI עושה יותר ויותר אוטומציה למשימות שאנחנו מבצעים בעבודה. הוא מתפתח מהר יותר משאנחנו מסוגלים להבין אותו או לעקוב אחריו. ככל שהוא נחשף, כך הפחד מתפשט: אם מכונה יכולה לעשות את מה שאני עושה, אז בשביל מה אני?
זה פחד כן, והוא יכול לנהל את הפעולות שלנו אם ניתן לו. כדי להתמודד איתו, צריך קודם כל להבין אותו. הפחד הזה מגיע מרחוק.
מאז שאנחנו קטנים, רובנו הוכשרנו להיות אזרחים טובים ועובדים טובים. זה מתחיל די מוקדם, עם השאלה הזו: "מה את רוצה להיות כשתהיי גדולה?"
בהתחלה, הקסם של התמימות הילדותית מוביל אותנו לתשובות מלאות אפשרויות. כבאי, נסיכה, זמרת, גיבורה. גיבור, לטפל בבעלי חיים. ואז, לאט לאט, מבקשים מאיתנו להיות ריאליסטיים.
אז אנחנו מחפשים מקצוע. אחר כך תואר. אחר כך עמדה. אחר כך את האישור של הסביבה שלנו ושל אלה שמחזיקים בסמכות. מעגל ההתייחסות שלנו מתרחב, והתואר המקצועי שלנו הופך לכרטיס הביקור שלנו.
דרך אגב, כשפוגשים מישהו בפעם הראשונה, אחת השאלות הראשונות שנשאלות היא: מה אתה עושה בחיים? וכשמציגים את עצמנו, אנחנו מתחילים לעתים קרובות משם.
לינקדאין נשען בעיקר על הרעיון הזה.
העבודה תופסת חלק עצום מהחיים שלנו, ואנחנו לומדים למצוא בה משמעות עד לרגעים הקטנים ביותר. דיפלוי שקורה ביום חמישי בערב. עובד חדש שפתאום מבין. מייל מלקוח שאומר פשוט: "תודה, זה בדיוק מה שהיינו צריכים."
אנחנו אפילו מגיעים לצפות מהעבודה שתהיה המקור לכמעט כל הצרכים שלנו. הביטחון שלנו, ההכרה שלנו, תחושת השייכות שלנו, המשמעות שלנו. זה כמו מערכת יחסים של תלות רגשית, שבה אנחנו מבקשים מהאחר למלא את מה שלא הזנו במקום אחר.
העבודה הופכת גם לחלק מהזהות שלנו. שם החברה בלינקדאין. התואר בחתימת המייל. המומחיות שנבנתה לאורך השנים. גדלנו בשמיעת "תמצא לך מקצוע טוב". ובלי ממש לשים לב, המקצוע שלנו הפך לחלק מהתשובה לשאלה: מי אני?
וכך, התועלת שלנו הופכת למדד של הערך שלנו.
אבל מה שאנחנו מחפשים זה לא רק להיות מועילים. אנחנו רוצים להיות מועילים בדרך ששייכת רק לנו. אני לא רק מועיל; אני מועיל בצורה שאף אחד אחר לא יכול להחליף. הידע המעשי שלי, המומחיות שלי, הכישורים שלי. הם שייכים לי.
ואז מגיע ה-AI, והזהות הזו מתחילה להיסדק.
סוכנים מבצעים במקומנו את המשימות החוזרות. תחומי מומחיות שלמים עוברים אוטומציה. אם מכונה יכולה עכשיו לעשות את מה שעשיתי, מה נשאר ממני? המשוואה "אני מועיל, אז יש לי ערך", או "אני פרודוקטיבי, אז אני נחשב", מתחילה לאבד אחיזה.
אתה מתחיל את התפקיד הראשון שלך בחברת טק. תואר ראשון. משימה ראשונה. אחריות ראשונה. בכנות, זה מרגש.
אתה עובר לחברה אחרת. יותר סניוריטי, יותר אחריות, ישיבות אחת אחרי השנייה. ואתה אוהב את זה. ככל שאתה מוביל יותר פרויקטים, כך זה מתגמל יותר. מבקשים אותך, אז אתה חשוב.
אחר כך קידום. צוות להוביל. אתה מטפס בשלבים אחד אחרי השני. עוברות 10 שנים. אתה עדיין מסמן את המשבצות הנכונות, ותמיד מצאת תפקיד אחר במהירות. התואר שלך הוא כרטיס הביקור שלך.
ואז משהו משתנה מתחת לפני השטח.
בחודשים הראשונים מבקשים ממך להשתמש ב-AI היכן שאפשר, לחקור מה הוא מאפשר. די מהר, כל המקצוע הופך לכתיבת פרומפטים. אתה מכין את חומר הגלם כדי שהמכונה תייצר. הטקסטים, התסריטים, סטוריבורדים, הכל עובר קודם דרך ה-AI. לעשות את העבודה ידנית הופך למוצא האחרון.
ערב אחד, מול המסך, עולה בך מחשבה שדחקת הצידה כבר כמה שבועות: הבינה המלאכותית תחליף אותי. אתה מנסה לגרש אותה. אתה אומר לעצמך שאתה זה שכותב את הפרומפטים, שבלעדיך אין לה מה לייצר.
ואז מגיעה הבשורה: זה נוגע בך, ובחלק גדול מהצוות שלך. לא כי העבודה של המכונה טובה יותר. אתה רואה היטב שהאיכות ירדה אבל זה מספיק והלקוח לא באמת מבחין בהבדל.
בימים הראשונים אתה מסתדר, אתה מעדכן את קורות החיים. אתה אומר לעצמך שתמצא משהו מהר, כמו תמיד.
ואז, ערב אחד, מישהו שואל אותך: "מה אתה עושה?" ואתה מהסס. אתה מתחיל משפט בזמן עבר. אתה מתקן את עצמך. אתה מסיים באמירה שאתה בין שני דברים.
למחרת אתה פותח את לינקדאין כדי לעדכן את הפרופיל שלך. הסמן מהבהב מתחת לשם שלך. ואתה לא יודע מה לכתוב.
לא רק איבדת עבודה. איבדת את התשובה לשאלה: מי אני?
מה שה-AI מאיר אינו חדש. הוא פשוט חושף משהו שכבר היה שם: קשרנו חלק מהערך שלנו כבני אדם לכך שמעשית לא ניתן להחליף אותנו. תפקיד ניתן להחלפה. כישורים טכניים גם כן.
מה מגדיר אותך, אם זה לא מה שאתה יודע לעשות?
מה שנשאר נמצא אולי פחות בעבודה עצמה ויותר בכל מה שקורה סביב העבודה. מכונה יכולה לכתוב את הקוד, לייצר את הדוח, לייצר את הניתוח בתוך שניות. אבל היא לא יודעת שמישהו בצוות הפיתוח שלך לא סיפק כלום כבר שבועיים, כי הוא עובר תקופה קשה בחיים האישיים שלו.
היא יכולה להציע שלוש אפשרויות אסטרטגיות ולהגן עליהן טוב ממך. אבל היא לא יכולה להרגיש שהצוות לא מאמין בזה, כי אין לו אמון בשותפות. ש"כן" בישיבה לא תמיד אומר כן. שמשהו לא בסדר, גם כשאף אחד לא אומר את זה.
זו האינטליגנציה הרלציונית - Relational Intelligence - אינטליגנציה בין אישית. זה לא כישור "רך" שמפתחים כשנשאר זמן, אלא היכולת לנווט, לנוע בו זמנית בשלושה סוגי יחסים: היחס עם עצמך, היחס שיש בינך לבין אחרים, והיחס שיש לאחרים כלפיך.
המשולש הזה הוא שקובע את איכות כל מה שאנחנו יוצרים יחד.
אבל דווקא כשצריך למצוא עבודה מהר, אז הכי צריך לא להתמוטט יחד עם התואר שלך. לא עוברים את אותם ראיונות כשמחפשים תפקיד וכשמחפשים לתקן את הערך העצמי.
יש כאן משהו עמוק יותר שמבקשים מאיתנו לעשות.
אם הערך שלך תמיד נשען על הרעיון של להיות בלתי ניתן להחלפה, ללמוד כישורים חדשים כדי לחזור להיות בלתי ניתן להחלפה זה לשחק מחדש את אותה משוואה עם כלים חדשים. זה ישאיר אותך תלוי במשהו שתמיד אפשר לקחת ממך.
התנועה נמצאת במקום אחר: עלינו להפסיק לדרוש מהתפקיד שלנו, מהתועלת שלנו, שיענו על השאלה מי אנחנו.
המומחיות שלך לא נעלמת. היא פשוט כבר לא מה שמגדיר אותך. אתה יכול להמשיך לאהוב את המקצוע שלך. להיות שאפתן. לכוון למצוינות. לבנות דברים. אבל תוך שאתה מפסיק לדרוש מכל זה להוכיח את הערך שלך.
עכשיט ברור שקל יותר להגיד את זה מאשר לחיות את זה, במיוחד כששכר הדירה מגיע. "תפסיק לדרוש מהעבודה שלך להוכיח את הערך שלך" הוא משפט שנאמר לעתים קרובות ממקום של ביטחון.
ובכל זאת, גם בעיצומו של חיפוש עבודה קשה, השאלות האלה ממשיכות לעבוד מתחת לפני השטח. הדחיפות למצוא תפקיד לא מבטלת את השאלה מי אתה בלעדיו.
ואלה שמצליחים להתיר את זה, לזהות את החלק בעצמם שאינו נתון למשא ומתן עם השוק, הם לעתים קרובות אלה שיוצאים מזה פחות מרוקנים.
השאלה שהמכונות שואלות אותנו היא זו: אם מכונה יכולה לעשות את מה שאני עושה, מה נשאר אנושי במובהק? מהו אדם?
אדם אינו רק יכולת אינטלקטואלית לפתור בעיות. אדם הוא מישהו שדואג לאנשים שסביבו. מישהו שאוהב. מישהו שמשתאה. מישהו שיש לו חלומות ומטרות. מישהו שמחזיק יד של אחר ברגע קשה. מישהו שאוהב ללכת לצד חבר ולדבר. אלה חוויות רגשיות ואינטימיות, אנושיות במובהק.
זה החיבור בין השכל, הראש, ללב. אחננו חלק מהכל.
מכונה יכולה לייצר תוצאה. היא אפילו תוכל, מחר, לייצר תוצאות מסוימות טוב מאיתנו. אבל היא לא יודעת למה אתה הופך בדרך.
כשאנחנו כבר לא מוגדרים על ידי מה שאנחנו מייצרים, אז מי אנחנו בוחרים להיות? בין אם זה דרך העבודה שלנו, המקום שלנו במשפחה, או המסורות והטקסים שיקרים ללבנו, השאלה נשארת אותה שאלה: מה אני יכול לעשות שנחשב עבור מישהו?
הדרך לענות על כך שונה מאדם לאדם, והיא לא עוברת בהכרח דרך תואר או עמדה. לאותו צורך עצמו קיימות דרכים רבות. כולן מבקשות את אותו דבר: לדעת להנהיג את עצמך, ולפעמים לדעת להנהיג אחרים.
יש שתי דרכים לעשות זאת: לעשות רציונליזציה או לעבור דרך.
זה הנושא של המאמר הבא.
תגובות